מאמר זה בוחן את הכתיבה האוטופית הציונית משנות השמונים של המאה ה־19 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה. בניגוד לרוב המחקרים שעסקו באוטופיות הציוניות, מאמר זה בוחן את הקשר בין כתיבת האוטופיה הציונית לבין היווצרותה של תודעת העבר הלאומית היהודית. לספרות האוטופיות הציונית היה תפקיד כפול: מצד אחד היא שאפה להציג חזון לאומי לפתרון בעיית היהודים באירופה במפנה המאה העשרים, ומצד אחר היא יצרה גבולות של זהות לאומית על בסיס ההיסטוריה והזיכרון היהודי. הספרות האוטופית שנכתבה בראשית ימיה של התנועה הציונית שיקפה את העמדות השונות של החזון הציוני. הבסיס המשותף של הגישות השונות הנדונות במאמר הוא שכולן התבססו על המודל האוטופי המודרני כפי שהתגבש בעת החדשה. האוטופיות הציוניות דמיינו את ארץ ישראל כמקום האידיאלי עבור היהודים במונחים מודרניים ותבוניים ולא בהכרח במונחים של גאולה שמיימית. עם זאת, האוטופיה הציונית הסתמכה במידה רבה על מיתוסים מסורתיים ודתיים, על התרבות היהודית ועל התנ"ך.